<h1>שו"ת הרמב"ם סימן קל"ב</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[לתלמידי רבינו אפרים]. השאלה הט' איך הדין בענין חיוב המעשרות במה שזורעים הגוים בסוריא ובא"י היתחייב מעשרות אם לאו. תשובה כבר ידעתם שהעיקר בכל זה הוא אם יש לגוי קנין בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אם לאו, ואפי' מי שאומר יש קנין לגוי להפקיע מן המעשרות סובר שהוא חייב מדרבנן כמו שנתבאר בגטין [מ"ז ע"א] ולד"ה יתחייב להוציא המעשרות בא"י ואמנם מחלוקתם הוא האם זה מדרבנן או מדאורייתא וכאשר נתבאר לנו ממס' יבמות וכתובות שתרומה בזמן הזה מדרבנן כמו שנתבאר שם כי תבואו ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם נתאמת לנו שכך המעשרות ג"כ בזמן הזה דרבנן. וביארנו בפי' המשנה שהוא דרבנן ונטינו לדעת חכמים שאומרים יש קנין לגוי כמו שנתבאר בקצת מקומות מהירושלמי, וכאשר נדקדק היטב לראות מה יתחייב תמיד בכל זמן יראה שההלכה היא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות כמו שמתחלת בכורות [י"א ע"ב], ועכ"ז היו המעשרות בזמן הזה דרבנן מצד מה שהוזכר ביבמות ואפי' הדבר אשר יצמח בשדה ישראל היום מעשרותיו דרבנן. וכבר ידעתם ג"כ שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שנתבאר במס' חלה [פ"ד מ"ז] והוא אומרם ישראל שהיו אריסין לגוי בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר וכו' עד חזרו לנהוג כדברי ר"ג. ואין הבדל בין אריס מגוי או חוכר או מקבל פירותיו פטורין מכלום כמו שנתבאר בגטין באומרם אבל האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה לו נמוסו פטורה מן המעשרות ומן השביעית. הואיל ואלו העקרים קיימין בדין הטבל הנקנה מהגוים אם היו בארץ ישראל והיה הגוי אשר מרח זה וביד הגוי נגמר הוא פטור מכלום כמו שנתבאר בבכורות [שם] דגנך ולא דגן גוי. ואם היה ישראל הוא אשר מרח אותם הטבלים וביד ישראל נגמרו הוא חייב כמו שאלו צמחו בשדה ישראל זולתי שהמעשרות של בעלים ויתן תרומה גדולה לכהן וימכור תרומת מעשר להיותה אסורה לישראל בעון מיתה ודמיה לבעלים כמו שנתבאר שם. ואם היה זה הטבל הנקנה מהגוי בסוריא אינו חייב מאומה בשום פנים ואפי' נגמר ביד ישראל ואפי' חכר או שכר שדה מגוי בסוריא וזרעה פירותיה פטורין ואם קנה שדה זרועה מן הגוי השדה עם הפירות שצמחו בה אם היו אותם הפירות לא הביאו שליש והביאו שליש ביד ישראל חייב לעשר ואם הביאו שליש ביד הגוי פטור. ושם בגטין אמר ישראל שלקח שדה מהגוי בסוריא וחזר ומכרה משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה, ר"ל אם חזר ישראל ולקח השדה עם פירותיה מהגוי היא חייבת מאחר שהביאה שליש ביד ישראל תחלה והרי היא עתה עם הקרקע ביד ישראל. וזה העיקר מבואר בסוף מעשרות [פ"ה מ"ה] שם אמר הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור ולוקח כדרכו והולך ר' יהודה אומר אף ישכור פועלים ללקט. אמר רשב"ג בד"א בזמן שקנה קרקע אבל בזמן שלא קנה קרקע אף עד שלא באו לעונת המעשרות פטור. ומאמר הירושלמי [פ"ה ה"ה] א"ר אבון אתיא דרשב"ג כשיטת ר"ג זקינו דתני תמן ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אליעזר מחייב לפירותיהן במעשרות ובשביעית ור"ג פוטר. וכבר נתבאר שלא יתחייב ישראל במעשרות בסוריא במה שיקנה מהגוים אלא אם קנה קרקע עם הפירות והוא שלא באו לעונת המעשרות ביד גוי וזה כולו אליבא דרשב"ג אשר ביאר התלמוד שהוא כשיטת אביו וכבר נתבאר שההלכה כאביו כמו שאמר' המשנה נהגו כר"ג. וממה שראוי לדעתו ג"כ שחיוב המעשרות אינו במקום צמיחת הפירות ולכן פירות א"י שיצאו לחוצה לארץ פטורין מכלום לאומרו ית' אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבים ובחוצה לארץ פטורין ופירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין וכ"ש פירות סוריא ונתבאר זה במס' חלה [פ"ב מ"א] ופירות א"י שיצאו לסוריא חייבים במעשרות מדבריהם והוא אומרם בדמאי [פ"ו מי"א] המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייבין לעשר. ומדברינו יתבאר לכם שכל תרומה ומעשר בזמן הזה הוא מדרבנן ואפי' בארץ שהחזיקו בה עולי בבל ואפי' בשדה ישראל עצמה כי קדושה ראשונה בטלה וקדושה ב' לא חייבה אותם להיותה ביאת מקצת כמו שנתבאר ביבמות וכתובות ואין צריך לומר בסוריא שעיקר המעשרות שם מדרבנן, ומחבורינו הגדול יתבאר לכם כל אלו העקרים וענפיהם ומה שיתלה בהם מן הלכות תרומות ומן הלכות מעשרות. וכתב משה.
